כשהנשים יעזבו – תרחיש האימה

הודעת יח"צ של 'הוט' פורסמה לאחרונה, על כך שהחברה עומלת בימים אלה על צילומי סדרת דוקו-ריאליטי חדשה, לפי פורמט שנקנה מ-BBC, בשם "כשהנשים יעזבו". עוד מפרטת ההודעה כי "הפורמט עוסק בשאלה, מה יקרה לגברים אם יום אחד הנשים שלהן יעזבו וישאירו אותם להתמודד עם ניהול הבית, הילדים והחיים עצמם".

אוי האימה, אוי הבלהות. שוב הטלויזיה תציג גברים שלא יודעים להסתדר עם עבודות הבית, שצריכים פתאום להתחבר לקבוצת הווטסאפ של הכיתה או הגן, שיאלצו אשכרה להתמודד עם גידול הילדים. איך הם יסתדרו, המסכנים? מי יתמוך בהם? אה, יש לזה תשובה – בתכנית יככבו עדי לאון, אופירה אסייג ואייל ברקוביץ', כולם 'מומחים בעלי שם' בתחום הזוגיות וההורות.

עולם התקשורת והפרסום כבר מבין, שלהציג נשים שעוסקות בעבודת הבית זה לא עדכני ולא פוליטיקלי קורקט. אי אפשר למכור לאנשים חומרי ניקוי וכביסה עם דימויים של נשים שעושות כביסה, אז מגייסים את משה פרץ, שטען בעבר בראיון "לאמא יש את המקום הטבעי ולבעל יש את המקום הטבעי. ברגע שמתחילים לבלבל בין המקומות הטבעיים, להפוך צדדים, נהיה בלאגן וחמישים אחוז מהזוגות מתגרשים", לשיר את 'ילדים זה כביסה', ולפרסם את אבקת הכביסה החדשה של סנו:

לקריאת נוספת: על הורות שוויונית ומשה פרץ

הגבר החדש, כפי שהוא מוצג בפרסומות החדשות, כבר מנסה להשתתף בעבודות הבית, או 'לעזור' לאשתו (כמה שהמונח הזה 'לעזור בבית' שנוא עלי). הוא מנסה ובדרך כלל גורם נזק, או לא יודע מה לעשות עם עצמו שם. אחד הטריקים של 'סנו' הוא להציג את הגבר כמי שלא יודע להבחין בין כביסה בהירה לצבעונית (שוב, אוי האימה), ולשווק נוזל כביסה שמתאים לצבעונית ולבהירה ביחד.

בעבר, התפקידים היו די מסורתיים בפרסומות. לדוגמה, בפרסומות לתרופות  – יש אשה היסטרית צורחת ולאחריה מופיע קריין גבר 'סמכותי' עם הפתרון התרופתי לבעיה. מי שגדל בשנות השמונים אולי זוכר את התשדיר של משרד הבריאות עם האשה שאומרת 'לילד יש חום וכאבים, כנראה שפעת, יש אנטיביוטיה בבית?', ואת הרופא שנוזף בה בתגובה 'מה פתאום אנטיביוטיקה?'.

אז היום הבינו שיש מודל חדש, והגבר כבר נמצא בבית מדי פעם, וכנראה הוא זה ששולחים אותו לבית המרקחת לקנות את התרופות, אז כדאי שהוא יכיר כמה שמות של תרופות, רק שהגבר בבית לא מוצא את הידיים והרגליים. שתי פרסומות רדיו לתרופות שעלו לאחרונה מדגימות את זה, שתיהן של אותה חברה:

פרסומת לתרופה נגד שלשולים – הגבר אומר 'מאמי, יואבי משלשל' והיא עונה לו 'יש טסטקן לילדים'. לאחר מכן הוא אומר לה 'מאמי, גם אני משלשל, נשאר עוד מהטסקטן של יואבי?', והיא עונה לו 'זה טסקטן לילדים, אתה צריך טסקטן למבוגרים'.

פרסומת לתרופה נגד כאב גרון – הגבר פונה לאשה ואומר לה שהילד עם כאב גרון, היא כמובן מציעה לו את התכשיר לילדים 'ספיד גרון' ומפרטת את סגולותיו, הוא עונה לה 'מאמי, את ספיד גאון'. אחר כך הוא מחפש את התרופה והיא מייעצת לו שיש 'ספיד גרון' למבוגרים, או משהו בסגנון הזה.

לקריאה נוספת: גברים, קחו אחריות על גידול הילדים

כלומר, האשה מוצגת כאן כמי שמנהלת את הבית, אותה דמות שיודעת לג'נגל בין קריירה למשפחה, שתמיד יודעת איזו תרופה לתת לילדים ואיזו תרופה יש בארון התרופות בבית. הגבר חסר אונים, לא מבחין בין תרופות לילדים לבין תרופות למבוגרים, לא יודע איזה תרופות לתת, נשמע קצת אהבל וקצת מבויש שהשאירו אותו עם ילד חולה.

עד מתי? עד מתי יציגו אותנו הגברים כמי שלא יודעים להסתדר בבית? כמי שמדי פעם עוזרים עם קניות בסופר, מקלחת לילדים או נשארים עם ילד חולה? עד מתי יציגו הפרסומאים את הגברים כילדים מגודלים שלא למדו להסתדר?

כאלמן חד-הורי אני יכול לשתף אתכם ואתכן בסוד קטן – גברים יכולים לנהל משק בית, לגדל ילדים, לקחת את הילד למרפאה כשהוא חולה, להשתתף בקבוצות הווטסאפ של הגן, לקלוע צמות, ללוות לחוגים, לתלות כביסה וגם לקפל, להכין עוגה למסיבה בכיתה ולא רק להשתתף בארגון המדורה הכיתתית בל"ג בעומר. גברים יודעים לקום בלילה לתינוק בוכה, לתת בקבוק, לרוץ לבית הספר מהעבודה כשהילד עם חום.

עד מתי אשמע מאמהות את המילים 'אני לא יכולה להשאיר אותו להרבה זמן עם התינוק, הוא לא יסתדר יום שלם'?

איך עושים זאת? עושים. הנה משימה לכן הנשים – השאירו את בני הזוג עם הילדים לכמה שעות ותצאו מהבית. הם יסתדרו. אף אחד לא ימות מזה. כשהילד חולה, תשאירו את בן הזוג איתו, גם אם זה כרוך בעשרה טלפונים במהלך היום עם שאלות. אתן יכולות לטוס לחו"ל עם חברות או לצאת לטיול ולהשאיר את הגבר שלכן לבד עם הילדים.

 

לקריאה נוספת:

קחו אחריות – די לתפקידים המגדריים המסורתיים בפרסומות

פרסומאים, תלמדו – ככה עושים את זה

היומלדת

איריס בחגיגות יום הולדת 40

אבל הוא דבר מתעתע. ביום יום הוא נדחק לפינה אחורית בראש, כמו ארגז עם בגדים למיון שהנחנו באיזה מדף במחסן אחורי והבטחנו לעצמנו לטפל בו פעם. הוא לא נעלם, הוא נמצא שם, אבל נדחק אחורה ברמה כזו שמאפשרת לתפקד באופן רגיל לאורך היום. כל זאת עד שמשהו פתאום מעיר אותו מתרדמתו, ואותו ארגז בגדים ששמנו מאחור פתאום מופיע, עולה למודעות ואומר: 'שלום, זוכר אותי? לא שכחת אותי? אני עדיין שם, לא הלכתי לשום מקום'.

חודש יולי עבורי ועבור דר הוא תמיד חודש מעיק. בחודש יולי חלים ימי ההולדת של איריס ושלי וגם יום מותה של איריס. אנחנו מתחילים להרגיש את המועקה מאמצע חודש יוני בערך, כשצריך לקבוע מועד לאזכרה. דר אמרה לי השבוע "אני שונאת את חודש יולי". הסכמתי איתה. גם אני לא אוהב את המועקה הזו שמתלווה לחודש הזה. פתאום עולים כל הזכרונות, מבית החולים, מהטיפולים, הכימותרפיה, איריס חולה וחלשה, מתקשה לנשום, מחוברת לחמצן. זכרונות שאני לא רוצה לזכור.

היום איריס היתה אמורה לחגוג את יום הולדת ה-46. בכל שנה דר שואלת אותי "בת כמה אמא?" ואני מתקן אותה "בת כמה אמא היתה צריכה להיות". היא היתה צריכה להיות בת 46 היום, אבל מתה בגיל 40. מתה מבלי שהספיקה לראות את דר עולה לכתה א', רוקדת במסיבות סיום, הולכת לצופים, מקבלת גביעים ומדליות בג'ודו ומקבלת תעודות הצטיינות בבית הספר. כמה חיים של דר היא הפסידה, כמה אירועים משמחים, פספסה לראות אותה גדלה להיות נערה חכמה ואינטילגנטית, מוכשרת, אהובה ופעילה חברתית.

בכל שנה פייסבוק מזכיר לי את הדברים שכתבתי בשנים האחרונות ביום הולדתה של איריס, מזכיר לי תמונות שצולמו ביום הולדתה הארבעים, האחרון שהספקנו לחגוג, והזכיר לי סרטון שצילמתי ב-2010, בו דר שרה לאיריס "היום יום הולדת", או בשפתה "היומלדת". בסרטון היא בת שנה ועשרה חודשים, רוקדת ושמחה:

ניסיתי לחשוב למה התאריך הזה, 9 ביולי 2010, מוכר לי כל כך ואז נזכרתי – זה היה סוף השבוע הארור שבו איריס גילתה את הגוש בשד. מאז אותו אירוע החיים של כולנו השתנו. אז ניסיתי להכחיש שזה קורה, להסביר לעצמי שזה סתם איזה גוש טפשי והרופא יגיד שזה כלום. מי ידע לאיזה סחרור זה יכניס אותנו.

שנתים איריס נלחמה בסרטן, עד שהריאות שלה לא יכלו יותר. שנתיים של סבל וכימותרפיה, של טיפולים וכאבים. ניסתה להיאחז בחיים כמה שיותר, לחיות בשביל דר עוד יום ועוד יום, עד שלא יכלה יותר.

היומלדת שמח, איריס.

 

 

אז מה השם שלכם?

נניח שאתם רוצים לערוך פגישת מחזור ולצורף זה אתם נדרשים לחפש חברות וחברים שלמדו איתכם מתקופת התיכון בפייסבוק. את הבנים יהיה לכם קל לאתר, לפי השם שלהם בעברית או באנגלית. את הבנות יהיה קשה יותר, כי רובן החליפו שם משפחה.

כשאני מבקש לשלוח מייל לאחת האמהות מהכיתה, לפעמים אותה אם מוסרת לי כתובת מייל עם שם משפחה אחר, מייל שהיא שומרת עוד מלפני הנישואים, עם שם הנעורים שלה. המונח 'שם נעורים' הוא גם מושג ארכאי, כי הוא שייך לתקופה בה נשים נישאו בגיל צעיר מאוד, כיום גיל הנישואים הממוצע עולה משנה לשנה, ונשים נושאות את שם המשפחה שלהן כמה עשרות שנים. בכל מקרה, דווקא את כתובת המייל המקורית אותה אם בחרה לשמור, אבל את שם המשפחה היא בחרה להחליף אחרי הנישואים. כתובת מייל חשובה יותר משם משפחה?

שם הוא חלק מהזהות שלנו, מהרגע שאנחנו נולדים. אנחנו סוחבים איתנו את השם לאורך חיינו, לטוב ולרע. לעיתים סוחבים טראומות מהשם הזה, כינויי גנאי מהילדות, מבית הספר, ולעיתים הוא הופך להיות מותג. מכירים אותנו כל החיים באמצעות השם שלנו, הכולל שם פרטי ושם משפחה. בעבר לא היתה דילמה – המוסכמה החברתית המקובלת היתה שאשה שמתחתנת נושאת את שם המשפחה של בעלה ומאבדת את שם המשפחה שלה. בחברה המסורתית, אשה עוברת מבית אביה לבית בעלה, ולכן מחליפה את שם המשפחה, משמו של אביה לשם בעלה. פעמים רבות זה שימש גם להעדפה ללידת בנים, כי הם ימשיכו את שם המשפחה, בניגוד לבנות, ששם המשפחה המקורי שלהן יעלם.

בעשורים האחרונים המגמה הזו מתחילה להשתנות. יותר יותר נשים מוסיפות שם את המשפחה של בן הזוג לשם המשפחה שלהן, ונושאות שם משפחה ממוקף, יש נשים שבוחרות לשמור על שם המשפחה המקורי שלהן, והטרנד החדש – זוגות שבוחרים שם משפחה חדש משותף לאחר הנישואים. יש גם תופעה נדירה של גברים שמוסיפים את שם המשפחה של בת הזוג לשם שלהם. בישראל, בעבר, משרד הפנים היה משנה את שם המשפחה של האשה באופן אוטומטי לאחר הנישואים. כיום הפרקטיקה הזו הופסקה ונשים יכולות לבחור באפשרות לקחת את שם המשפחה של הבעל, להוסיף אותו לשמן או להישאר עם השם המקורי, למרות שעדיין יש תקלות עם זה.

כגבר, לא עמדתי בדילמה הזו של לשמור את שם המשפחה שלי או לשנות. במשך שנים רבות לא אהבתי את שם המשפחה שלי, שהוא ארוך וגלותי, ואני צריך לאיית אותו בכל פעם שאני מוסר את שם המשפחה שלי, כי כותבים אותו בשבע שגיאות. באנגלית הוא בכלל ארוך כאורך הגלות. בסופו של דבר השלמתי איתו ועם העובדה שכך מכירים אותי וזוכרים אותי בשם המשפחה שלי. סוג של מותג.

כשאיריס ואני חתמנו על כתב זוגיות ומיסדנו את יחסינו, איריס בחרה לשמור על שם המשפחה המקורי שלה. לי זה ממש לא שינה. היא היתה מוכרת בתקשורת כ'איריס גולדמן' ונשארה בשם הזה. לפני שדר נולדה, איריס בחרה ללכת למשרד הפנים ולבקש להוסיף לשם המשפחה שלה את השם כהנוביץ'. היא נימקה את זה בכך שהיא רוצה לשאת גם את שם המשפחה של התינוקת שעתידה להיוולד. היא הכירה סיפורים על חברות שלה, גרושות שלא נישאו בשנית וחיו בזוגיות, וכשנולד תינוק חדש, בן הזוג החדש ראה שרושמים על העריסה את שם המשפחה של הגרוש של בת הזוג, כי בבית החולים רושמים על העריסה את שם המשפחה של האם. אז איריס החליפה במשרד הפנים, אבל זה לא עזר לה. על העריסה של דר כתבו 'גולדמן בת 1'. לי זה לא הפריע. כשבאנו לרשום את דר במשרד הפנים, התבקשנו להצהיר בטופס על שם המשפחה הרצוי לה. איריס החליטה שהיא תיקרא 'כהנוביץ', כי 'גולדמן-כהנוביץ' זה ארוך מדי.

לאחר שאיריס נפטרה, דר אמרה לי שאולי פעם היא תוסיף את השם גולדמן לשם המשפחה שלה, כדי להנציח את אמא שלה. אמרתי לה שאין לי התנגדות. היא עוסקת הרבה בזהות שלה ובשם המשפחה ואני שמח על כך.

לקריאה נוספת: לכל אשה יש שם משפחה

היום, כשאנחנו משפחה מורכבת בפרק ב', עם כמה שמות משפחה, זה מעורר לעיתים סיטואציות מצחיקות, כמו מוכרת הנעליים, שענת ביקשה להשתמש בכרטיס המועדון שלי באותה רשת חנויות, וחשדה בה שהיא מנסה לקבל הנחה שלא כדין כי שם המשפחה שלנו לא זהה. לא עזרו ההסברים שהיום נשים שומרות על שם המשפחה שלהן, ולאחר הגירושים ומשפחה מורכבת וכל זה. בסופו של דבר המוכרת משכה בכתפיה וניאותה לתת את ההנחה. זו דוגמה לאחד האבסורדים בהם נתקלות נשים ששם המשפחה שלהן שונה מזה של בן הזוג או הילדים.

במשפחות מורכבות, נושא שמות המשפחה כל כך מסובך, שפשוט עוקפים אותו על ידי התעלמות. יש את הילדים שלו, הילדים שלה ולפעמים גם ילדים משותפים. חלק מהילדים נושאים את שם האב הגרוש, האם חוזרת לשם המשפחה המקורי שלה אחרי הגירושים, והילדים החדשים כבר מקבלים את שם המשפחה שם בן הזוג החדש. תסבוכת, אבל חיים עם זה.

מי שחוקרת כבר שנים את נושא שמות המשפחה של נשים היא ד"ר מיכל רום, ד"ר למגדר, שפתחה פרוייקט מימון המונים לספר החדש שלה: "אז איך קוראים לך עכשיו".כרגיל בענייני מגדר, התגובות והטוקבקים רק ממחישים את חשיבות הנושא. תגובה אחת שבתה את ליבי במאקו:

אנשים תרגעו. הבעל הוא ראש המשפחה, הוא המנהיג, אז הוא נושא את שם המשפחה !! תפסיקו לנסות לשנות את הטבע.

הגירפות מסרו בתגובה שהן תמיד מחליפות את שם המשפחה לשם המשפחה של הג'ירפים לאחר הנישואים. אני כבר רכשתי את הספר ברכישה מוקדמת דרך הפרוייקט. תמכו בפרוייקט, מומלץ מאוד.

אז מה זו אבהות חדשה?

מחשבות בעקבות ראיון שנתתי ל"ידיעות אחרונות" על אבהות חדשה.

כשדר נולדה, היה ברור לי שאני הולך להיות שותף מלא בהורות שלה. לא עוזר לאמא שלה, שותף. נכון, לאיריס היתה חופשת לידה והיא בילתה איתה שעות רבות, ועשתה דברים שאני לא יכולתי לעשות, כמו להניק, אבל אני השתדלתי להיות שותף מלא בכל מה שאני יכול לעשות. מקלחות, חיתולים, האכלה מחלב שאוב בלילות, טיולים בעגלה ובמנשא. בימי שישי, כשאיריס היתה נוסעת לעבוד בגלי צה"ל, נשארתי עם דר ואני זוכר את השעות האלה כשעות הטובות ביותר שלנו. נכון, היא ישנה רוב הזמן, או שקיבלה בקבוק של חלב שאוב, אבל זכורים לי טיולים ארוכים ביחד. תחילה היא מנמנת בעגלה ואחר כך במנשא. היינו מטיילים ביחד, אני לוקח אותה לקניות בסופר, ומנסה למלא אותן בסל התחתון של העגלה.

לקח לי זמן להפסיק להיעלב מדר הקטנה, שפעמים רבות העדיפה את איריס. אין מה לעשות, אמרתי לעצמי, לאיריס יש ריח של חלב ולי אין. היא מעדיפה אותה כי היא יודעת ששם נמצא האוכל, או שסתם רגילה למגע האימהי ומעדיפה אותו. בסופו של דבר שחררתי את העניין הזה.

לקריאה נוספת: למה אנחנו נפגעים כשהם צועקים "אמא"?

כשאיריס חזרה לעבודה דר היתה בת 7 חודשים ונכנסה למשפחתון. איריס התלוננה שהיא מחפשת עבודה בתור אמא לתינוקת ומרגישה שמתייחסים אליה כמו אל בעלת מוגבלות. בודקים איתה כמה פעמים היא צריכה לצאת מוקדם מהעבודה, כמה פעמים היא יכולה להישאר עד מאוחר ומחשבים לה כל דקה. אני זה שהגעתי בשעה 16:00 לאסוף אותה מהמשפחתון רוב ימות השבוע כדי לאפשר לאיריס לפתח את הקריירה שלה בתחום התקשורת ויחסי הציבור. זכור לי שכחודש לאחר שדר נכנסה למשפחתון היתה חופשת פסח והתברר לי שיש עכשיו 10 ימי חופש במשפחתון. זה היה מאתגר, אני מודה, אבל הסתדרתי עם דר.

כשדר חלתה בחורף, אני זה שנשארתי איתה ברוב הפעמים ולקחתי אותה למרפאה או לטיפת חלב. בשעות אחר הצהרים אחרי הגן הייתי מבלה איתה בגן השעשועים (עם רוב האמהות האחרות, יש לומר) ולאחר מכן בבית או שהיינו מתארחים אצל חברות וחברים מהגן.

עד היום זה מצחיק אותי כשנשים אומרות לי "אני לא יכולה להשאיר את התינוקת עם בעלי, הוא לא מסתדר לבד", ואני שומע את זה הרבה. "הוא לא מחליף חיתול עם קקי ולא מסתדר עם האוכל", "הוא לא יודע לעשות לה מקלחת". שמעתי את זה גם ביחס לילדים גדולים יותר, לא רק לתינוקות. לא ברור מה הגורם לזה – חוסר האונים שמפגינים הגברים בבית או אי היכולת של הנשים לשחרר קצת? הם לא יסתדרו? באמת? הגיע הזמן שתשאירו את הגברים קצת יותר עם הילדים. הם יאלצו להסתדר. תפסיקו לעשות לגברים הנחות.

לקריאה נוספת: האם יש אבא חדש?

העולם שלנו שונה מאוד מהעולם של האבות והאמהות שלנו. שם התפקידים הגבריים והנשיים היו ברורים. הגברים עבדו והנשים התרכזו בטיפול בילדים. היום גברים מצופים להיות גם קרייריסטים וגם שותפים להורות, בעוד שנים מצופות להשאר אמהות מושלמות בצד ניהול הקריירה שלהן. אנחנו בתהליך של שינוי, למרות שהמחקרים מראים שעדיין אחוז קטן מאוד של גברים שותף לגידול הילדים, ומתרכז במטלות שנחשבות נעימות יותר כמו מקלחת או הקראת סיפור לפני השינה, אם בכלל. שוק העבודה האכזרי בישראל מחייב עובדים להישאר עד שעות מטורפות בעבודה, בניגוד למדינות אירופה, עובדה המקשה על ניהול חיי משפחה לצד ניהול קריירה. למה עובד צריך להישאר בעבודה מעבר לשעה 17:00? נסו לשלוח מייל או להתקשר לעובד באירופה או בארה"ב אחרי 17:00. הוא יענה לכם בבוקר למחרת. שם, ברור לכולם כי לעובד יש שעות שצריכות להיות מוקדשות למשפחה ולחיים שלו מעבר לעבודה. בישראל, כשנשים מרוויחות בממוצע שליש פחות מגברים, זו בחירה טבעית ברוב המשפחות שהאשה תרד באחוזי המשרה כדי לטפל בילדים.

אני לא שותף למאבק הגברי של "האבות החדשים" בנשים על חזקת הגיל הרך או במלחמה אחרת מול הנשים הקשורה בגירושים בישראל. אני לא חושב שהגבריות החדשה או האבהות החדשה היא משהו שצריך לבוא על חשבון הנשים או לפגוע במעמדן. התופעה לפיה גברים נזכרים בהורות שלהם אחרי הגירושים ודורשים משמורת משותפת, כשלא עשו זאת קודם היא תופעה פסולה לדעתי. רוצים שוויון בהורות? תהיו הורים שותפים מלאים לפני הגירושים ואז תבואו בדרישות.

לקריאה נוספת: להיות אבא

המאבק העיקרי של האבות צריך להיות מופנה למעסיקים ולמחוקקים, בתביעה לשינוי החקיקה ולשינוי הנורמות הנהוגות בשוק העבודה בישראל. אבות ואמהות צריכים לצאת מוקדם יותר מהעבודה כדי שיוכלו להקדיש זמן למשפחה. מעסיקים לא מבינים שכך הם יקבלו עובד טוב יותר ומאושר יותר. העובדים הישראלים שיאנים בכמות שעות העבודה ושיאנים שליליים בפריון העבודה. אין תועלת בלהשאיר עובדים עד 22:00 במשרדים שלהם בחברות ההיי טק הנוצצות. ההורים שלנו לא עבדו עד כל כך מאוחר, הם הגיעו הביתה אחרי הצהרים ויכלו לבלות איתנו חלק מהזמן. הם לא המשיכו לעבוד מהבית או עבדו על המחשב בסופי שבוע כי היה ברור שהעבודה מסתיימת בשעה מסויימת.

המאבק ליצור שוק עבודה הגיוני ושוויוני, עבור נשים ועבור גברים, צריך להיות מאבק משותף. רעיונות כמו "שלישי משפחתי", חופשת לידה לאבות ו"שעת הורות" הם חלקיים עדיין, אבל הם צעד בכיוון הנכון.

כמה חגגו עליה?

רשת 'יין בעיר' העלתה לפייסבוק קמפיין שבו נראית אשה לבושה בשמלת כלה, מצולמת מאחור, עם הכיתוב "כמה חגגו עליה לפני החתונה", עם הרמיזה "פרטים בקרוב". הקמפיין ספג ביקורות נוראיות וירד לאחר מספר שעות.

פרסומת לרשת "יין בעיר". צילום מסך מתוך פייסבוק

הפרסומאי שאחראי לזוועה הזו, אסי שביט, הסביר בראיונות ובתגובות שנתן, שמדובר בסך הכל בטיזר לקמפיין של הרשת, שמטרתו להזהיר את מי שמתכנן לערוך חתונה מפני בקבוקי אלכוהול מזויף, ושבכלל הכל בהומור, שרוב האנשים הגיבו בחיוב לפרסומת הזו ושאין כוונה פה לפגוע בנשים שבחרו להיעלב מהפרסומת.

האזינו לראיון שלו לקרן נויבך בכאן ב':

https://soundcloud.com/kan-bet/fj8hboptyirh

אז אני אתחיל לנסות להסביר (מאיפה מתחילים?) מה הבעיה שלי כגבר עם הפרסומת הזו. המילים "חגגו עליה לפני החתונה" מעוררות מיד קונוטציה של אונס קבוצתי, של מין כפוי על בחורה. האם רשת "יין בעיר" מעוניינת לעודד אונס קבוצתי בנשים כדי להזהיר אותנו מאלכוהול מזויף? האם הרשת טוענת שאלכוהול מזויף הוא כמו אשה שהיתה עם הרבה פרטנרים? מקולקלת כזו? האם זה הקישור שהרשת רוצה שנעשה בכל פעם שנשמע את שם הרשת? זה נוראי, זה לא הומור, זה לא קריאייטיב, זו התייחסות לאשה כאל חפץ ש"חוגגים עליו".

זה ז'אנר פרסומי שאפשר לכנות אותו "פרסומת גולדסטאר" – בואו נראה כמה אפשר להשפיל נשים כדי לקדם את המותג שלנו, זה יעורר רעש רב וכולם ידברו על זה, כל הפמינאציות יתקפו אותנו, זה יעשה באזז. כמו ילד שצורח קללות כדי שישימו אליו לב.

בדקה 7:18 בראיון אומר שביט שאצל כל גבר ואצל כל אשה עוברת בראש המחשבה עם כמה נשים הגבר שלהן היה או עם כמה גברים האשה שלהם היתה. מצד שני, בתגובות הכתובות שהוא פרסם (אני מצטט מ"ואן דר גראף אחותך") הוא כתב: "ברגע שיש גורם מסחרי כולם משנים את עורם ומתנהגים כאילו אנחנו באירן בשנות ה-70".

זה נוראי ששביט לא מבין מה הבעיה עם הפרסומת שלו. זה נוראי שפרסומאים עדיין חושבים שמין והחפצת נשים מוכרים. זה נוראי ששביט מתיימר לדבר בשם הגבריות ואומר שכל גבר חושב בליבו עם כמה פרטנרים היתה האשה שלי. זו דווקא התובנה ("אינסייט" בלשונו של שביט) שמתאימה לאירן בשנות ה-70, שאשה היא רכוש ולכן אשה בתולה שווה יותר, ולמי שאינה בתולה אין סיכוי להתחתן. אשה זה לא רכב, שכותבים לו ברשיון כמה "ידיים" הוא עבר. את מי זה מעניין כמה פרטנרים היו לאשה לפני וכמה פרטנריות היו לי לפניה? ככה לא מתנהגים ולא חושבים גברים אמיתיים. ככה חושבים רוכשים של מכונית או דירה או בהמה, שמספר הידיים הקודמות מעלות או מורידות את ערכה.

העובדה שכחלק מהקמפיין הועלה גם טיזר הפוך, שבו מופיע גבר ושואלים את אותה שאלה, לא מכשירה את השרץ, כין אין סימטריה בהתייחסות החברתית לאשה שהיתה עם הרבה גברים ("זונה" בלשון העם) לבין גבר שהיה עם הרבה נשים ("גבר גבר", "דון ז'ואן" בלשון העם). אשה ש"חגגו עליה" היא אשה שנאנסה, שנכפה עליה מין קבוצתי, שעברה תקיפה מינית. גבר שחגג עם הרבה נשים הוא רב-זיין.

קו ישיר מחבר בין הנערים הישראלים שתקפו מינית והפשיטו בחורה לעיני המצלמות באיה נאפה בקפריסין לפני כמה שבועות, לבין הפרסומת של 'יין בעיר'. הקו המחבר הוא ההתייחסות לנשים כאל חפץ, שכל תכליתו לענג את הגבר, 'לשטוף את העיניים', לעשות בה שימוש, לחגוג עליה עם החבר'ה. הנערים שביצעו את התקיפה באיה נאפה, וגם גברים ונשים אחרים אחריהם הסבירו שאותה בחורה 'רצתה את זה' כי היא הסתובבה בביקיני על הבמה מולם. כן, כי כל אשה רוצה שהמון נערים שתויים יפשיטו אותה לעיני כל ויצעקו לעברה שהיא זונה. זו תרבות ההחפצה ותרבות האונס שהנערים האלה ספגו, בין היתר בזכות פרסומות כאלה, ולכן הרגישו שהם יכולים לעשות את מה שעשו.

התגובה הקבועה של פרסומאים – "מדובר בהומור", "לא הבנתם", "מי שבוחר להיעלב", "קיבלנו תגובות חיוביות", "זה קריאייטיב", "תתקדמו", "ככה כולם עושים", "כל ערוץ 2 מלא בפרסומות עם נשים במטבח", "תפסיקו עם הפוריטניות הזו", מעצבנת אותי עוד יותר. אי אפשר להשתמש בנימוק "הומור" כדי להעביר כל דבר דרכנו. יש דברים שלא עושים. יש קריאייטיב שכבר לא מקובל היום, אתם תתקדמו. אתם תקועים בשנות ה-70 עם סטריאוטיפים של אשה במטבח או במיטה. העולם התקדם.

קרן נויבך צודקת. אין פה בעד ונגד החפצה, בעד ונגד תקיפה מינית, בעד ונגד אונס. אין פה שני צדדים. יש קול ברור וחזק שצריך להיאמר על ידי גברים ונשים – 'עד כאן'. לא נסכים לזה. לא נסכים שמפרסמים יצרו כאלה פרסומות. לא נסכים לקידום תרבות האונס.

 

 

45

מזל טוב איריס, היום היית צריכה להיות בת 45. אני מנסה לחשוב מה היה קורה אם היית חיה היום, מנסה למלא את החלל של חמש שנים שהשארת אחרייך. מה היינו עושים? לאיפה היינו נוסעים היום? איפה היית מזמינה סוף שבוע ארוך?

בטח היינו נוסעים לפנחס וגסטון, כי "אם לנסוע לצימר בישראל אז רק אצל פיני, כי אם כבר מוציאים כסף אז שיהיה במקום על רמה", כמו שהיית אומרת, ומקפידים לחזור ביום ראשון בצהרים, "כי סוף שבוע שמסתיים בשבת בצהריים הוא קצר מדי". כמה זכרונות טובים יש לי משם, אפילו שתמיד אזכור את הפעם ההיא במאי 2012, שחזרנו משם לאחר שמצבך הרפואי הדרדר ואושפזת בבית החולים.

אתמול דר הציצה בתאריך ואמרה "מחר זה יום ההולדת של אמא". היא נהייתה כזו עצמאית עכשיו. יש לה טלפון נייד חדש והיא קובעת פגישות עם חברות והולכת לקולנוע ולפיצה לבד. כזו גדולה ועצמאית. היית מאוד גאה בה. אני מגיע לכל מסיבת סיום שלה וכל טקס בבית ספר, ואיך שהיא עולה על הבמה הדמעות מתחילות לזלוג – "בוכות הדמעות מעצמן" – אני מוחה דמעה בסתר ומצטער שאת לא שם לראות אותה באירוע סיום.

השנה דר שוב קיבלה תעודת הצטיינות חברתית, על פעילות במסגרת "גשר לחברות", שזו קבוצה שפועלת לפתרון סכסוכים בבית הספר בדרך לא אלימה. היא יושבת לבד ומכינה מצגות ושלטים, ומתייעצת איתי על רעיונות לפעילויות חברתיות. במסיבת הסיום בכיתה היא התנדבה לכתוב דברים, הדפיסה עמוד שלם של נאום שתאר את החוויות שלה מכיתה ג׳ והקריאה מול הכיתה. ״המורה אמרה שמותר לכתוב משהו אז כתבתי״, היא אמרה לי. ממש אמא שלה. כשאת סיימת את התיכון, הבדיחה היתה שלבגרויות לא ממש למדת, אבל תעודת הצטיינות חברתית קיבלת.

את עולה אצלי בזכרונות כמעט מדי יום. זה יכול להיות ריח של משהו, צליל, משהו שמישהו אומר ומעלה בי מיד תחושה מוזרה כזו, מעלה זכרון ישן. זה יכול להיות בזמן הארוחה, בקניות או בנהיגה ברכב. את חמש שנים כבר אינך אבל הזכרון שלך מסרב ללכת. השפעת על כל כך הרבה אנשים והשארת חותם שקשה לשכוח אותו.

בקרוב נציין חמש שנים למותך, ואצלי מתחילה התכונה של חודש יולי, חודש ימי ההולדת והאזכרה. דר כבר כותבת במחשב את הדברים שהיא רוצה להקריא. אני עוד מתלבט. ככל שהזמן עובר האזכרות נהיות קשות יותר. קשה יותר לחדש, קשה יותר לשמור על הזכרון שלך טרי, קשה לספר עלייך שוב ושוב בכל שנה מבלי להרגיש שהסיפורים חוזרים על עצמם. אבל הסיפורים צריכים לחזור על עצמם, כי זו את, ואת נשארת שם ב-2012, עם דני רובס והחגיגות של גיל 40 ובית החולים והמוות וההלוויה והשבעה, ואנחנו המשכנו בחיים.

אז שיהיה לך יום הולדת שמח, יום הולדת עגול של אמצע שנות הארבעים, במקום שבו את נמצאת. בטח תחגגי באיזו מסיבה מפוארת, כי חייבים לחגוג בגדול. אנחנו מתגעגעים אלייך.

גבר יעשה הכל בשביל הילד שלו?

תעשיית מוצרי הגילוח לגברים במשבר. האופנה ההיפסטרית הגברית, הכוללת טיפוח זקנים מפוארים, או סתם מראה מוזנח של זיפים, גורמת לירידה במכירות. הדור שלי עוד הורגל להתגלח כל בוקר. היום זה נראה משהו מהעבר. גברים מסתובבים עם זקנים באורכים שונים וברמות טיפוח שונות.

ההיסטוריה של גילוח זקנים על ידי גברים עתיקה מאוד, אולם הגילוח הפך פופולרי מאז תחילת המאה ה-20, כשגי׳לט הציגה את סכין הגילוח החדש שלה והפכה את הפנים המגולחים לאופנתיים. פנים מגולחים של גבר נותנים לו מראה צעיר יותר, "בייבי פייס״, קרוב יותר למראה של נער, וזו היתה האופנה הגברית ברוב שנות המאה ה-20. כעת, התחלפה האופנה וגברים מתגלחים פחות או לא מתגלחים בכלל.

ג׳ילט, ענקית הגילוח העולמית מנסה להגיב למשבר הזה על ידי ניסיון לשנות את האופנה – להפוך את המראה החלק לאופנתי מחדש. אז הזמינו כמה גברים שמצפים לתינוק/ת חדשים, וראיינו אותם על הקשר שלהם עם התוספת העתידית למשפחה.

צפיתי בפרסומת כמה וכמה פעמים. הדעה שלי עליה היא מורכבת. קודם כל, יפה שמציגים גברים שמדברים על החשיבות של הקשר שלהם עם התינוק/ת החדשים שצפויים להכנס להם לחיים. הזדהיתי מאוד עם האמירות בהתחלה, שהם מתארים איך הם מתכוננים ללידה – ״קנינו עריסה, קנינו עגלה, עברנו דירה, צבענו את החדר״. הזדהיתי עם זה כי גם אני הרגשתי ככה. בזמן ההריון, לי כגבר לא היה תפקיד בנשיאת העובר או הכנה ללידה, אז התמקדתי בדברים שבהם יכולתי לשלוט – הזמנת המוצרים, הרכבת העגלה ותירגול הקיפול שלה, הרכבת העריסה והרכבת שידת ההחתלה.

הפריע לי שכששואלים את הגברים בפרסומת איזה שינויים יהיו להם בחיים, הם תמיד חוזרים לתפקיד הסטריאוטיפי של גברים-ילדים שלא התבגרו – יוותרו על הפלייסטיישן, על הזמן עם החברים, האופנועים, מכון הכושר והפוקר. כאילו שזה כל מה שגברים עושים בחיים. גברים תמיד יוצגו בפרסומות כאוהבי צעצועים, ילדים מגודלים שמסרבים להתבגר. מבליעים שם אמירה ש״אני אצטרך להוריד הילוך בעבודה״. ממש הורות שוויונית.

העניין הזה של חוסר הרצון להתגלח הוא גם תרבות של גברים-ילדים, שכאילו מזניחים את עצמם וכעת מסרבים להכנס לאידאל שאומר שגבר חייב להתגלח כל יום. מעניין שאותם גברים לא יגידו שגם לנשים יש זכות לא לגלח רגליים או בתי שחי, כי זה מגעיל אותם ונחשב עדיין טאבו במרחב הציבורי, אבל גבר יכול  לצאת מהבית במראה מגולח ומוזנח ולחשוב שהוא בועט במוסכמות החברתיות.

ג׳ילט עושה כאן מניפולציה, כאילו שהקשר בין האב לתינוק החדש יהיה תלוי במגע של הפנים, דבר שידוע שהוא לא נכון. תינוקות מתחילים לזהות דמויות הוריות שונות מגיל צעיר מאוד, אבל זה לא קשור לחיספוס הפנים. הם לא יעדיפו את האם כי הפנים שלה חלקים יותר. הם יעדיפו את האם כי בדרך כלל היא המטפלת העיקרית, המאכילה, וזו שמבלה איתם את רוב הזמן. אם האב יהיה זה שיאכיל את התינוק מהרגע הראשון והקול שלו יהיה הקול העיקרי שאותו ישמע, התינוק יסמן אותו כמטפל העיקרי שלו, ויזהה אותו גם לפי מגע הזיפים המחוספס על הפנים.

יש כאן אמירה סמויה שאומרת – ״אתם רוצים שינוי? רוצים להיות אבות חדשים? רוצים קשר משמעותי עם התינוק החדש? תחזרו להיות חלקים״, וזו מניפולציה. קשר משמעותי לא יהיה מבוסס רק על זה שתהיו חלקים. קשר משמעותי עם התינוק יהיה מבוסס על זה שתהיו יותר זמן בבית, שהיו שותפים להורות ולא עוזרים לאם, שתיקחו תפקיד פעיל בגידול התינוק. כן, זה חיובי לראות גברים מדברים על אבהות, מדברים על קשר שחשוב להם עם התינוק שעומד להיוולד, ומציגים גבריות שנחשבת רגישה יותר, אבל זה לא קשור לזקן. 

לא אהבתי את הסיסמה ״אבא יעשה הכל בשביל הילד שלו״. שוב, זו מניפולציה. הרי הוא לא יעשה הכל. הוא לא ירד לחצי משרה, לא יסכים לעבוד עבור 70% מהשכר שמרויחים העמיתים שלו בעבודה, וברוב המקרים לא יהיה זה שיתפטר מהעבודה או יוותר על קריירה כדי לטפל בילד. את זה תעשה האם. הוא בסך הכל צריך להיפטר מהזקן. הקרבה גדולה.

מכת עבודות הגשה

בנקודה מסוימת שקשה להגדיר בדיוק איפה היא נמצאת, מישהו בבית הספר היסודי של דר החליט שמשעמם לי. משעמם לי כהורה, ולכן צריך להפיל עלי עבודות. פעם קראו לזה ׳עבודות חקר׳. היום קוראים לזה PBL, שזה בעברית ״למידה מבוססת פרוייקטים״. כל ילד בכיתה ג׳ יודע לדקלם שהיום עושים PBL והיום לומדים לפי ה-PBL, ובכלל, PBL זה הדבר, ולא ברור מה עשינו עד להופעת ה-PBL בחיינו.

מה, אתם לא יודעים מה זה PBL? בואו אתאר לכם איך זה קורה:

א. יש שמועה כזו שצריך להגיש עבודה עוד שבועיים. פתאום דר זורקת לי איזה משהו על איזו עבודה.
ב. מתחילות שיחות בקבוצת הווטאספ של ההורים, שמנסים להבין האם השמועה נכונה. בשלב זה כולם עוד בשלב ההכחשה, ״לא, זה לא קורה״.
ג. שלב ההכחשה מסתיים עם הגעת המייל מהמורה בסוף השבוע, המפרט שביום X התלמידים מתבקשים להכין עבודה על נושא Y ולצרף מאכל אהוב/חפץ אהוב/שיר אהוב/יצירה אהובה.
ד. בשלב הבא דר מודיעה לי שהיא בקבוצה עם א׳, ב׳ וג׳, והם קבעו להפגש מחר בשעה 17:00 כדי להכין את העבודה שלהם ב-PBL.
ה. יום הע׳ ושעת הש׳ מגיעים – מתייצבים 4, 5 או 6 ילדים אצלי בבית. הם נכנסים לויקיפדיה ומעתיקים משהו למחשב. מחפשים תמונות ומעתיקים למצגת. ״צריך להביא את המצגת ביום שלישי, וצריך גם להכין מאכל שקשור לנושא״, היא מודיעה לי. ״מה הנושא?״, אני שואל. ״הזרע״, היא עונה. ״טוב, איזה מאכל תכינו? מרק עוף?״, אני תוהה. ״החלטנו להכין אמפנדס עם תירס״, היא עונה. ״לא מצאתן משהו יותר פשוט? אולי טורטיה עם תירס, גבינה וזיתים?״, אני מנסה להמתיק את העונש. ״בסדר״, היא עונה, ״אבל זה צריך להיות מוכן ביום שלישי לשעה חמישית״.
ו. יום שני מגיע. דר נמצאת בחוגי מצטיינים עד 20:00 וחוזרת מותשת מעייפות. לאבא של דר יש כרגע משימה במסגרת ה-PBL, לגלגל 17 טורטיות חצויות עם תירס, זיתים וגבינה צהובה, לארוז את זה על מגש בניילון נצמד ולקוות שזה יחזיק עד השעה החמישית מחר ולא יתפרק.
ז. יום שלישי מגיע, דר חוזרת מבית הספר ומודיעה שהטורטיות שלי היו הצלחה גדולה והמגש חוסל. איזה יופי, למדתי הרבה מה-PBL הזה.

בתחילת השנה זה היה עבודת סיכום לרגל סיום הלימוד של עשר המכות בספר שמות. הקבוצה של דר בחרה במכת בכורות, לא עלינו. התקבצו אצלי 5 ילדות בבית שצריכות להכין יצירה בנושא מכת בכורות. הן הסתכלו עלי וסימני שאלה בפניהן – ״מה אנחנו עושות?״, הן שאלו. ״נכין מכת בכורות מלגו״, אני מציע להן. ״אבל איך ניקח את הלגו לתערוכה, הוא יעלם משם ויפרקו לנו את זה״, הן עונות. על זה לא חשבתי. ״כתוב שאפשר להביא צילום, אז נצלם את זה ונדפיס את זה בהגדלה״, אני מציע. הן ניגשות לעבודה במרץ ומרכיבות את הפרמידות ואת בתי היהודים, מציבות אנשים שמרימים את ידיהם ואנשים אחרים ששוכבים מתים. כל דמויות הלגו-פרינדס של דר גויסו למשימה, גם אנה ואלזה. הן אומרות שלא ברור מה רואים בתמונה, כדי שיהיה יותר ברור שזה קורה במצרים ולא בארנדל. אני מדפיס את הפסוקים מספר שמות שעוסקים במכת בכורות, מצלם את התמונה ולמחרת מדפיס בחנות הצילום. הן קיבלו 100, דרך אגב. הידד ל-PBL.

היום התייצבו אצלי שלושה חברים של דר שצריכים להכין עבודה במולדת. ״מה חוקרים היום?״, אני שואל. ״את רחובות המושבה. אנחנו צריכים לחקור את רחוב העצמאות. צריכים להצטלם ליד שלט הרחוב ולהכין מצגת על הרחוב״, הם עונים. אנחנו יוצאים ומצטלמים ליד השלט. ״עכשיו תחקרו את הרחוב״, אני אומר. ״ניסינו בויקיפדיה ובאתר של המועצה וגם של מוזיאון המושבה והרחוב לא מופיע שם״, הם עונים. ״אז תאלתרו״, אני עונה. ״מה עושים?״, הם עונים. ״תכתבו ששם הרחוב ניתן לו לאחר הקמת המדינה, כדי לחגוג את עצמאות ישראל״, אני מנחש. הם כותבים. ״תכתבו שזה רחוב ארוך מאוד שחוצה את המושבה מצפון לדרום ומצטלב עם הרחוב הראשי של המושבה״, אני ממשיך לאלתר. הם כותבים במרץ וממלאים שקף של המצגת. טוב, המצגת גמורה, הידד ל-PBL.

לקריאה נוספת: החזירו את שיעורי הבית לילדים

מורות יקרות, יש לכן כוונות נהדרות שהתלמידים ילמדו ויחקרו ויכינו פרוייקטים, אבל תבינו, הפרוייקטים האלה נופלים עלינו בסוף, ההורים. נכון, העבודה צריכה להיות של הילדים (אני כבר רואה את התגובות בסגנון של ״הכותב הוא פרפקציוניסט שלא מעביר אחריות לבת שלו, זו לא עבודה שלו זו עבודה שלה״), אבל בסופו של דבר אנחנו אלה שצריכים ללכת לסופר לקנות מצרכים, להשגיח עליהם במטבח כשהם מבשלים את היצירות שלהם, אנחנו יושבים לתקן להם את המצגות, לצלם אותם, להדפיס להם את היצירות, לניילן להם את הדפים, לערוך את סרטי הסטופ-מושן שהם צילמו, לגלגל את הטורטיות באישון לילה ולאפות להם את פסלוני הפימו.

תנו לנו לנוח קצת. תיכף מגיעות העבודות לחופש פסח.

אז מי מגדל את הילדים? אמא או אבא?

אני כותב הרבה כאן על אבהות חדשה, על אבות מעורבים, על שותפות בהורות, על אבות שלא 'עוזרים' בבית אלא 'שותפים' לגידול הילדים, אבל מחקרים מראים שהתופעה הזו, המכונה 'האבות החדשים', עדיין מתרחשת באחוזים נמוכים מאוד ממשקי הבית ממה שהיינו רוצים לראות.

מחקר חדש שנערך על ידי אור ענבי, דוקטורנט בבר אילן, בדק את מעורבות האבות במטלות הקשורות בבית ובגידול ילדים. המחקר המלא לא פורסם עדיין, וכרגע יש לנו את התמצית הזו בכתבה של וואלה. הממצאים הראו שרוב הגברים נמנעים ממטלות הקשורות בבית. גברים מבלים שעות ארוכות בעבודה, הרבה מעבר לשעות של משרה מלאה וללא קשר לתחום העיסוק שלהם. מהסקר עולה כי מעל שני שלישים מהאבות לא אספו את ילדם מהגן באף אחד מימי החול בשבוע שקדם למחקר, או אספו אותו פעם או פעמיים בלבד. פחות ופחות גברים משתתפים בפעילות מחוץ לבית אחרי הצהרים עם הילד, והם מעורבים בעיקר במטלות של שעות הערב, כמו מקלחת לילדים, מטלה שנחשבת מתגמלת יותר. רק כ-20% מהגברים העידו כי הם משתתפים במטלות של נקיון וכביסה בבית.

גברים נלחמים על חזקת הגיל הרך, אבל כמו שכתבתי כאן בעבר, לא יתכן שגברים ידרשו משמורת משותפת ושוויון בין האבות לאמהות בכל הנושא של טיפול בילדים והסדרי ראיה כל עוד הדבר הזה לא יהיה מיושם עוד לפני הגירושים, בתקופת הנישואים או הקשר הזוגי. לא יתכן שגברים יזכרו שיש ילדים  רק לאחר הגירושים או הפרידה. את הדבר הזה צריך ליישם כבר בתוך הקשר הזוגי ולא לאחר התפרקותו. גברים צריכים להיות שותפים מלאים למטלות גידול הילדים, מעסיקים ומקומות עבודה צריכים להיות קשובים לצורך הזה ולאפשר זאת. חזקת הגיל הרך צריכה להיות מוחלפת בשיקוף של המצב שהיה קיים לפני הפרידה – אם האב היה שותף מלא בגידול הילדים או מטפל עיקרי בילדים לפני הפרידה, זה צריך להישאר כך. כל עוד הגברים נשארים בעבודה שעות ארוכות ולא נוטלים חלק בגידול הילדים, שלא יבואו בדרישות למשמורת משותפת לאחר הפרידה.

יו"רית נעמ"ת, גליה וולוך, סיפרה בראיון, שלאחר שערכו סקר בקרב הצוותים שלהם במעונות היום ושאלו למי מתקשרים כשהילד חולה או לא מרגיש טוב בגן. הסקר הראה שהרוב המוחץ של המטפלות מתקשרות לאמהות. כחלק מנסיון להוביל שינוי, נעמ"ת פרסמה הוראה למטפלות להתקשר לאבות, מה שעורר תגובות כמו "איפה אשתי?", "מה קרה לטלפון של אשתי?", אבל זו דוגמה לשינוי קטן שצריך לערוך וקל לעשות.

נזכרתי במחקר של אור ענבי כשראיתי את הסרטון הזה שבו פרופסור מתראיין מהבית ל-BBC, כשפתאום הילדים נכנסים לחדר באמצע הראיון:

רוב התגובות ברשת צחקו מבת זוגו של הפרופסור, שרצה אחרי הילדים ומשתטחת על הרצפה בנסיון נואש להעיף אותם מהחדר, אבל אני דווקא הסתכלתי על תגובתו של הפרופסור לכניסה של הבת שלו לחדר, והנסיון הנואש והקר שלו לדחוף אותה אחורה. התגובה שלו הפריעה לי, אפילו כאבה לי, הדחיפה הזו אחורה כשהוא אפילו לא מסתכל עליה, ממשיך להתבונן במסך מולו ומנסה לשמור על ארשת פנים מכובדת. נכון, הוא נבוך, זה ה-BBC ושידור חי וכל זה, אבל הוא יכול היה לעשות את זה בצורה הרבה יותר אלגנטית, לחבק את הילדה, להחזיק אותה, להסביר לה שאבא כרגע מתראיין לטלויזיה ושתיתן לו להשלים את הראיון. זה יכול היה להיות הרבה יותר יפה ומרגש, אפילו טבעי ואנושי. זה יכול היה להיות מרגש כי זה היה מציג אותו באור אנושי יותר, מה לעשות? ילדים נמצאים בבית וזה חלק מהחיים כשאתה מתראיין בבית.

זוכרים את ד"ר סידני אנגלברג, המרצה באוניברסיטה העברית, שתועד כשהוא מחזיק תינוק של אחת הסטודנטיות בזמן השיעור באוניברסיטה? הנה תגובה נהדרת של גבר לתינוק ש"מפריע" למהלך השיעור ומשדר לסטודנטיות שהן יכולות להביא את התינוקות לשיעורים ולהמשיך בלימודים. תינוק זה לא "הפרעה" ולא "מטרד". זה טבעי, זה חלק מהחיים וסטודנטיות (וגם סטודנטים, אם כבר אנחנו בעניין הזה) צריכים לקבל לגיטימציה להביא תינוק לשיעורים. מקרה הפוך התרחש בסמינר הקיבוצים, כשסטודנטית הגיע לשיעור עם תינוקת לשיעור וסולקה על ידי המרצָה, בטענה שתקנון המוסד אוסר על הכנסת תינוקות לשיעור.

ילדים ותינוקות זה לא מטרד, וגברים צריכים להבין שהם שותפים מלאים לגידול הילדים ולמטלות הבית. לא עוזרים, שותפים. זה אומר שגברים יצאו מהעבודה מוקדם יותר פעמיים-שלוש בשבוע, יאספו ילדים מהגנים ומהמסגרות החינוכיות ויתחילו להיות אבות. אל תגידו "אבל מקום העבודה שלי לא יסכים לזה", תדרשו את זה ותהפכו את זה לדרישה לגיטימית.

 

משפחה כן בוחרים

שומעים את השקט הזה? זה השקט שמשתרר אחרי שבכיתה ג', בפעם הראשונה מאז הגן, לא מציינים אצלנו את יום המשפחה. נשמתי לרווחה. בלי תמונה משפחתית, בלי הקדשה משפחתית, בלי יצירות משפחתיות, הסיוט עבר. השנה אין מטלות ליום המשפחה. לא צריך להדפיס שוב את אותה תמונה מגיל 3 שבה מופיעים איריס, דר ואני.

המחשבה המקורית של משרד החינוך היתה יחסית בסדר, להפוך את יום האם ליום המשפחה כדי להדגיש את השוויוניות בין נשים לגברים, אבל בדרך בין התכנון לביצוע נוצר יום זוועתי שמקדש את המשפחה הסטריאוטיפית – אבא-אמא-ילד-ילדה-כלב, ולא נותן מקום למשפחות אחרות. זה יום שבו כל ילד שנמצא במשפחה שאינה תואמת את המודל הרגיל מרגיש מודר, מפסיד בתחרות, לא תואם את הנורמה. ילדים להורים גרושים, ילדים למשפחות חד-הוריות, ילדים שהוריהם נפטרו, ילדי אומנה וילדים בפנימיות. בבתי הספר ובגנים החילוניים כבר אפשר לראות ניצני שיח לגבי משפחות חד-מיניות, אבל עדיין, המודל הרגיל הוא השולט.

קראו גם: כן, זה יום המשפחה ולא יום האם

 

מערכת החינוך עדיין לא השכילה לעבור את השינוי לקראת משפחות מיוחדות או מורכבות, וחבל, כי זו היתה יכולה להיות הזדמנות לדבר על הדברים האלה, בעיקר בבתי ספר ובגנים שבהם יש שיעור גבוה יחסית של משפחות 'אחרות' לעומת משפחות 'רגילות', כמו במרכז תל אביב.

קראו גם: יום המשפחות המורכבות

בכל אופן, השנה וידאתי עם דר שאין פעילות בבית הספר ליום המשפחה, ונשמתי לרווחה שאין פעילות כזו.

– 'אתה לא אוהב את היום הזה', היא אמרה.
– 'נכון', עניתי לה.
– 'כי זה יום שמדבר רק על משפחות רגילות למרות שיש הרבה סוגים של משפחות', היא ענתה לי.
– 'נכון'.
– 'יש משפחות שבהן יש רק אמא או רק אבא, ויש משפחות שיש שתי אמהות או שני אבות, ויש את המשפחה שלנו', היא ענתה.
– 'איזו משפחה יש לנו?', שאלתי.
– 'אנחנו משפחה מיוחדת', היא ענתה, 'יש אותך ואותי, שזה אבא ובת, ויש את ארז ואייל שהם בני דודים שלי אבל גרים ליד והם כמו אחים שלי לפעמים, ויש את ענת, שהיא כמו אמא שלי, ונגה וליאור שהם כמו אחים שלי, אבל אני אומרת לחברים שהם אחים גדולים שלי'.
– 'בסדר. המשפחה שלך זה מה שאת בוחרת ומגדירה כמשפחה', עניתי לה.
– 'כן. ויש לי שתי סבתות וסבא אחד, וגם מנשה ושרה הסבא והסבתא של נגה וליאור הם כמו סבא וסבתא שלי, זה כיף שיש הרבה אנשים במשפחה', היא ענתה.

והנה בתמצית, זו התובנה של ילדה בת 8 לגבי יום המשפחה – בניגוד לאימרה הפולנית הידועה, משפחה זה כן משהו שבוחרים, המשפחה משתנה ומתעצבת ומשנה צורה בהתאם לצרכים. יש קרובים רחוקים מאוד מבחינה משפחתית שאנחנו מעדיפים להתראות איתם, והריחוק המשפחתי לא משחק בכלל.

קראו גם: יום המשפחה

המשפחה המודרנית היא דינמית ולא קשורה לכללים הישנים. קרבת דם כבר אינה הקריטריון. יותר ויותר ילדים מחלקים את זמנם בין שני בתים, ילדים להורים גרושים או ילדים להורות משותפת, יותר ויותר ילדים גדלים במשפחות חד-הוריות, חד-מיניות, יותר ויותר ילדים לא מוצאים את עצמם במודל המשפחתי המסורתי של יום המשפחה. הגיע הזמן שמערכת החינוך תתן לך ביטוי ביום הזה.

טוב, אני חייב למהר, יש לי כביסה לקפל.