יום המשפחה

משפחה "רגילה". יש כזה דבר בכלל?

דר חזרה אתמול מהגן עם ציור מודפס שצבעה לקראת יום המשפחה – מצויירים שם אמא (עם חצאית), אבא, ילד וילדה וכתוב מעל הכל מצויר לב ולמטה כתוב: "משפחה". יום המשפחה – חג שהוא סיוט לכל משפחה שאינה משפחה "רגילה". מהי משפחה רגילה – אבא, אמא, שניים-שלושה ילדים, כלב וחתול. לא רגילה – כל השאר. למה סיוט? כי הוא מעורר שאלות קשות בקרב הילדים שאינם בני משפחות "רגילות", אלה שלא מתאימים לתבנית הרגילה. מי יצר את היום הארור הזה?

האמת שהתכוננתי לקראת היום הזה, וניצלתי אותו כדי להסביר לדר על משפחות מיוחדות, על משפחות עם הורה אחד, הורים מאותו מין, הורים גרושים וכו'. אנחנו גרים בסברביה, כך שאחוז המשפחות המיוחדות אינו גבוה כמו בתל אביב, אבל בכל זאת היא הבינה. הבוקר היא שאלה אותי: "נכון שיש משפחות עם שתי אמהות?". "כן", עניתי לה, "יש גם משפחות עם שתי אמהות ויש גם משפחות עם שני אבות. יש כל מיני סוגי משפחות".

דר סיפרה לי שבגן למדו על "משפחה גרעינית" ו"משפחה מורחבת", ושהיא פירטה בפני הילדים שהמשפחה הגרעינית שלה כוללת את אבא ואותה. "זה קצת, רק שניים", היא אמרה לי, "אז אמרתי לחברים בגן שיש לי גם משפחה מורחבת ואמרתי את השמות של כולם". יצאה מזה יפה. את הקיר בכניסה לגן מקשטת דיאגרמה הכוללת את ילדי הגן וכמות הנפשות בכל משפחה. כמובן שהפסדנו, אנחנו רק שניים.  יאמר לזכותה של הגננת שהיא הודיעה לי מראש שהיא מודעת לרגישות של דר בעניין הזה ומתייחסת אליה מאוד בעדינות, כדי שלא תרגיש שיש לה משפחה "חסרה".

בניגוד למה שאנחנו חושבים, ישראל היא מדינה שמרנית מאוד בכל הקשור למשפחות. זה אולי מסביר למה נהגים מרגישים צורך להדביק מדבקות "המשפחה שלי" על החלון האחורי של המיניוואן מהליסינג שלהם. הייתי מדביק, אבל מסתבר שאין להם מדבקה של אמא מרחפת בשמיים, רק תינוקות מלאך (WTF?). עוד הערה פמיניסטית: בדף של האמהות, אין "אמא בעבודה" או "אמא במשרד". הדבר הקרוב ביותר לאמא שעובדת הוא "אמא עסוקה", סוג של נזיפה לאמא, שעומדת עם המחשב והפלאפון. למקבילה האבהית – אבא עם מחשב נייד, קוראים "אבא עם מחשב נייד", לא "אבא עסוק". זה הרי טבעי שאבא עם מחשב. אמא עם מחשב היא "עסוקה" ולכן אין לה זמן לילדים.

למרות שאין כזה דבר "משפחות רגילות", רוב המשפחות שאנחנו רואים סביבנו בישראל הן משפחות שהיינו מכנים "רגילות". לפחות כלפי חוץ הן נראות רגילות. כמו  שיעור הילודה בישראל, שהוא מהגבוהים במדינות המפותחות (ולא רק בגלל החרדים והערבים, גם החילונים יולדים הרבה יחסית לעולם), ולמרות שיש עליה בשיעור הגירושין בישראל, עדיין זוגות בוחרים להתחתן וללדת ילדים במסגרת משפחתית "רגילה". עושים מהר ילד אחד ומיד מתחילות השאלות הפולניות – "מתי עוד אחד?", "שהילד לא ירגיש לבד ויגדל ויהיה אגואיסט". אחרי השני מיד מתחילים לנדנד לגבי השלישי.

השאלה היא למה? למה ישראל החילונית-ליברלית ממשיכה להתנהג לפי הדפוסים השמרניים? ועוד דבר – כשמדובר בהחלטה החשובה בחיים כמו חתונה, זוגות חילוניים, שהדת רחוקה מהם מרחק מזרח ממערב, מחליטים להתחתן ברבנות ללא שום היסוס, בעיקר ללא הבנה לאיפה הם נכנסים. אותו דבר עם מנהג ברית המילה שחילונים עושים "כי כולם עושים". לא חושבים על המשמעויות של הדברים.

כשאיריס ואני שקלנו חתונה היה ברור לי שאני לא מתחתן בדרך כלשהי שתכלול טקס דתי. שנינו לא היינו דתיים, והטקס עם הרב לא אמר לנו דבר. לא אהבתי את אי השוויון בין הגבר לאשה בטקס הדתי, וגם לא רציתי לערב את הרבנות בגירושין (אם יהיו), ולכן לא רצינו חתונה בקפריסין או בחו"ל. פגשתי בחיי הרבה זוגות שהתחתנו בקפריסין וחלקם אפילו לא ידעו שבמידה ויחליטו להתגרש, המדינה תכפה עליהם טקס גט ברבנות. החלטנו בסוף לערוך טקס פרטי עם עורכת דין של "משפחה חדשה". חתמנו על הסכם חיים משותפים, שהוא סוג של הסכם ממון בין בני זוג, המפרט את חלוקת הרכוש במקרה של פרידה. הנישואים שלנו לא הוכרו על ידי המדינה ושנינו נחשבנו לידועים בציבור. לא שהיתה לנו בעיה עם זה. בניגוד לכל מיני מיתוסים, הילדים לא נחשבים ממזרים, הילדים מקבלים את כל הזכויות המגיעות להם (אין זכות לילד שנובעת מנישואי הוריו). כזוג, זכינו לכמעט כל ההטבות של זוג נשוי. השוני היה בעיקר בכל מיני הליכים בירוקרטיים שמחייבים התייצבות של שני בני הזוג – כמו ברישום ילדים והוצאת תעודת לידה, מעמד שבו חתמתי על הצהרה שאני אבי הילדה, ובהוצאת דרכון לדר – שנינו היינו צריכים להתייצב במשרד הפנים ולחתום בפני הפקידה על הבקשה להוצאת דרכון.  היום, לאחר מותה של איריס, אני כידוע בציבור זכאי לקצבת שארים מהביטוח הלאומי, ואני נחשב היורש שלה.

אז היום דר ואני לא נחשבים משפחה "רגילה". אנחנו משפחה "מיוחדת", ומנסים להסתדר עם מה שיש. אני מנסה להיות גם אבא וגם אמא, למרות שזה קשה. למדתי לסרק ולקלוע צמות, למדתי אפילו להתאים צבעים בבגדים (כמעט). למדתי את ההבדל בין נסיכות לפיות ("פיות הן כמו נסיכות אבל עם כנפיים", כך דר הסבירה לי). למרות זאת, קשה לי לפעמים להיות גם אבא וגם אמא, ולדר קשה עם הורה אחד. בעיקר קשה לי להתחרות עם זכרון של אמא מושלמת. לא שאיריס היתה מושלמת, אבל ככה היא נשארה באופן טבעי בזכרון של דר. מול הזכרון המושלם יש אבא שמנסה להציב גבולות, ולכן נחשב לעיתים בעיניה ל"אבא רע". אני מנסה להסביר לה את הצורך בגבולות ולהסביר לה שלמרות שאני נוזף בה לעיתים על מעשה שעשתה או לא מסכים לבקשה שלה, אני עדיין אוהב אותה, שאני לא כועס עליה אלא על המעשה שעשתה.

האמת שאני מתייסר ביני לבין עצמי בענין הצבת הגבולות. מצד אחד, היא צריכה גבולות, אבל מצד שני – מה אני רוצה ממנה? היא עברה כל כך הרבה סבל וצער בשנה האחרונה. אז לפעמים אני מוותר לה, לפעמים "מפנק" קצת באיזו מתנה או ממתק. שתרגיש טוב, שתשמח קצת. אני מתייסר גם לגבי העובדה שזה מייסר אותי. עד שלא אשתחרר מההרגשה הזו, זה ימשיך להציק לי. אתמול דיברתי עם דר, הסברתי לה שהגבולות הן לטובתה, שאני לא אומר סתם "לא" אלא מסביר לה מה אפשר ומה לא, ולעיתים אפשר לעשות את מה שהיא מבקשת, אבל לא באותו רגע אלא בעוד שעה או מחר, ושאני יודע שקשה לה וגם לי קשה. ביקשתי גם ממנה שלא תטיח בי את הצרחות "אני רוצה את אמא" בכל פעם שהיא רוצה וופל או ממתק אחר.

דר ואני בטיול בכרמל בשבת האחרונה. צילום: רימה פוגץ'-שנדלזון

דר ואני בטיול בכרמל בשבת האחרונה. צילום: רימה פוגץ'-שנדלזון

נקווה לטוב. לפחות שהשבוע הבא יעבור בשלום ונתחיל להתכונן לפורים.

רשומה זו פורסמה בקטגוריה אבהות, עם התגים , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לרשומה זו עם קישור ישיר.

28 תגובות על יום המשפחה

  1. רוני הגיב:

    מזדהה מאוד. גם אצלי יום המשפחה מציף המון. אבל זה מה שיש לנו ואנחנו עובדים עם זה הכי טוב שיש, נכון?

    חיבוק גדול

    אהבתי

  2. נטלי להבי הגיב:

    דרור, אתה אבא נפלא. לא פחות. והצבת הגבולות היא אכן חשובה, ואף הכרחית! ואתה יודע את זה לא פחות ממני (כנראה אפילו טוב יותר).
    בהצבת גבולות יש ה-מ-ו-ן
    ובמקרה שלכם כנראה אפילו יותר…

    בהצבת גבולות במקרה של דר יש אמירה: נכון, עברנו תקופה קשה, אבל החיים נמשכים.
    לאכול כל היום ממתיקים לא יחזיר את איריס.
    (ממתק או מתנה פה ושם לעידוד המצב רוח זה משהו אחר כמובן)
    דווקא עודף פיצוי פינוק ומתנות עלול לומר – את באמת מסכנה. את נורא מסכנה. ולתקוע אותה במקום המסכן.

    טוב, אתה יודע את כל זה.
    אבל נשמע שאתה צריך תזכורת או חיזוק…

    מנצלת את הפוסט שלך – לחזק אותך ואת כל מי שצריך – להציב גבולות לילדים.
    בפרט כשהם בגיל צעיר שלומד להתמודד עם אכזבות ולעבור הלאה.

    http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleId=901072&sid=126

    וחיבוק

    אהבתי

  3. זהבה נגבי הגיב:

    הי דרור, להיות הורה, מיחד זה אינספור יסורי מצפוון ודיאלוגים עצמיים בדיוק כמו שכתבת כאן היום, אך מנגד יש גם אינספור זמנים של הרבה אושר ושמחה וגאווה. נושא הגבולות הברורים חשוב מאוד כי הוא מיועד להגן על דר, ידוע הוא שילד ללא גבולות ברורים גדל להיות איש ללא גבולות וזה עלול להיות מסוכן ובטוח שזה לא מה שאתה היית רוצה בשבילה בעתיד. כמי שהיה איש חינוך אתה יודע מה זה גבולות יותר מאחרים שאינם קרובים לתחום.
    החיים כידוע זה דינמיקה משתנה וכל הזמן מאחר והשעון הולך קדימה וכך משתנים לכולנו החיים, אני בטוחה נאמר שבעוד 10 שנים מהיום גם החיים שלכם יישתנו מאחר והצרכים של כולנו משתנים, החוכמה היא להתאים את עצמינו לדינמיקה המשתנה הזו ולאזור כוחות להתמודד עם השינויים שלעתים אף נכפים עלינו, לעמוד בקצב של השינויים כשהם מתרחשים ולעתים אף שינויים לא מתוכננים כפי שקרה לכם לאחרונה, אכן לכל הדעות זה יותר מידי שינויים בזמן מאוד קצר ממה שצריך אבל זה לא דבר שמישהו בוחר אותו.
    אני אדם אופטימי מטבעי ואני באמת מקווה שבעתיד תעשה לך משפחה חדשה ותיצור גם לדר משפחה שהיא תלמד להתמודד עם בת זוג שלך ועוד אחים או אחיות וזה חשוב מאוד שיקרה לך ושגם היא תהיה פתוחה לזה וזה יקרה רק כאשר אתה תבשיל ותהיה פתוח ותסכים להכניס זאת לחיים שלכם.

    אתה יודע להעביר את התחושות שלך בכתיבה כל כך נכון ואמיתי ופועל באינטואיציות הכל כך בריאות שלך ואין לדעתי סיכוי שלא תצליח להיות מי שאתה אתה האבא של דר ואל תנסה להיות האמא שלה או יותר מזה כי לעולם תהיה ותישאר האבא שלך דר שמגדל אותה בהמון אהבה, רגישות ותבונה כי אם לא היו לך התחושות אני הייתי דואגת…
    יישר כוח לך להמשך
    יום משפחה שמח לכם כהנוביצים

    אהבתי

  4. דברת הגיב:

    מבלי קשר למיוחדות של המשפחה.
    גרמת לי לדמעות
    יש לך כתיבה מופלאה

    אהבתי

  5. Tardis הגיב:

    "באמנות כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה" (אלדד זיו)
    כך גם משפחות.
    זה לוקח זמן עד שמרגישים שזה בסדר
    (גם על זה כתבתי פעם: http://tardisboti.wordpress.com/2012/09/30/vecations07081/)

    ולעניין הגבולות – אני מאמינה שיש תקשורת בין בני אדם שהיא לא מילולית והיא חזקה יותר וברורה יותר מכל מה שאנחנו אומרים בפה ושומעים באוזניים. ילדים במיוחד מצטיינים בלשמוע את הדברים שנאמרים בשפה הזו.
    בשפה הזו היא שומעת שאתה לא סגור על עצמך. אתה אומר לה "לא" אבל מתכוון "אולי בעצם כן" בגלל רגשות האשמה שלך, הרצון שלך להקל עליה והעובדה שאתה מאד אוהב אותה וקשה לך להציב לה גבולות כשלה קשה.
    מנגד, אתה גם יודע שלהציב לה גבולות ושהעולם שלה יהיה ברור ויציב ובלתי משתנה גם לנוכח העובדה שהכל משתנה מסביבכם, זה הדבר הנכון עבורה והטוב עבורה.
    כל זמן שתמשיך להרגיש את הדילמה היא תמשיך ללחוץ לך על הכפתורים – כי זה מה שאנשים עושים. לוחצים על כל כפתור שמעורר במי שמולם דרמה. זה מזין את הדרמה שמתחוללת בהם עצמם (ומותר לה, היא קטנה).

    כלומר, כשלך יהיה ברור שהגבול הוא גבול, בלי "אולי" ובלי "בעצם" – לא יהיו עליו שום ויכוחים יותר. היא תקבל אותו בשלווה ותמשיך הלאה.
    זו תשובה נורא מעצבנת כי מה שאמרתי בעצם היא "אתה זה שאשם שהיא ממשיכה להתנהג ככה". אבל כן, אף אחד לא הבטיח לנו שלהיות הורים זה גן של שושנים. אבל גם – גם עליך עובר הרבה מאד בשנים האחרונות ומותר לך להתלבט ומותר לך להשתנות ומותר לך לשקול מחדש את התפיסות ההוריות שלך ולהיות מבולבל. והיא תהיה מבולבלת איתך, כי ככה זה. אתה ההורה שהיא קיבלה בלוטו של ההורים.

    ואם לסכם, מה שבאמת רציתי לומר זה – תזהה למה זה קורה כי זה יעזור לך לעשות את מה שהכי טוב שתעשה – תסלח לעצמך. בדיעבד ולמפרע תסלח לעצמך ותטפח לעצמך על השכם על העבודה המצויינת שאתה עושה איתה.
    אתה עושה את הכי טוב שאתה יכול במצב הנתון.
    ואל תטעה – מה שלא תעשה, בסוף אתה תהיה אשם בהכל :-D
    כך או כך, בהורות זו ממילא השאלה היחידה ששווה לשאול את עצמך – האם אני עושה כמיטב יכולתי ? ולאהוב אותם, את הילדים.
    וכל היתר חולף.

    נ.ב לפחות אתם כבר מה-זה מוכנים לפורים…
    נ.ב 2: תודה על הפינגבאק :-D

    אהבתי

    • Tardis הגיב:

      נ.ב
      אהבתי את התמונה החתרנית של המשפחה הרגילה…
      עוד לא הבנתי … אם זה הבלונדיני הוא האבא (נראה לי לאור השיער הבהיר של הילד) מי זה האחד עם השיער השחור שגם מחזיק לאמא את היד ?
      משפחות אלטרנטיביות RULZZ!!!111 ;-)

      אהבתי

  6. Tami הגיב:

    וואו…. איך קלעת בול ….. בדיוק אתמול חזרתי משיחה בגן על יום המשפחה "המיוחדת " שלנו….
    המון המון בהצלחה
    תמי (ודור :) )

    אהבתי

  7. ditzak2013 הגיב:

    אוהבת את המשפחה שלך, הגרעינית והמורחבת, ושמחה להיות חלק!

    אהבתי

  8. דנה הגיב:

    שמחה למצוא אנשים ששותפים לדעות "שלא בקונצנזוס".
    אני מאמינה שאם אני מגדלת את בתי בשלווה ושלמות ולא מתוך "תחושת אשמה" על שהבאתי אותה לפורמט משפחתי לא קונבנציונלי – היא תגדל להיות אדם שלם ושליו ולא תרגיש שונה או אחרת.
    הילדות החכמות האלו משקפות את האמת הפנימית הכי כמוסה שלנו ולכן חשוב לעבוד בינינו לבין עצמינו על יציבות, ושקט של בטחון בצדקת הדרך – והן כבר יקרינו את האור הזה החוצה.

    אהבתי

  9. volcman הגיב:

    גבולות זה חשוב מאוד, ואתה יודע את זה. מצד שני, וגם את זה אתה יודע, לפעמים אפשר להפר אותם. כל העניין זה למצוא את האיזון הנכון ביניהם.

    לא קל. :-/

    אהבתי

  10. חן הגיב:

    תמיד מצלצל לי בראש המשפט של אמא שלי, שמשפחה היא יותר מסך חלקיה.
    אבל זה משפט אדיוטי כשיש משפחה 'רגילה' ואפשר להגיד כאלו דברים.
    דווקא בגלל שהסתובבתי בגנים בימים האחרונים ואני רואה את כל הקטנטנים האלו מתכוננים ליום המשפחה עם השירים והריקודים אני מרגישה בצמרמורת.
    חיבוק גדול גדול,
    ואני באמת מרגישה שלדר יש המון, אתה בניגוד למשפחות אחרות במצב דומה, תמיד היית חלק כל כך חשוב ביום יום שלה, תמיד את אב נוכח ומשתתף.

    אהבתי

  11. tal הגיב:

    חינוך זה קשה. בטח במצב שלכם

    באמת נקווה שפורים ישפר את ההרגשה. פורים זה חג שילדים מאוד אוהבים.
    למה דר מתחפשת?

    אהבתי

  12. קרן הגיב:

    מזל שהסברת מה ההבדל בין נסיכות לפיות
    ואני אמא אגב גם צמות וקוקיות לא הצד החזק שלי ויש לי שיער מאוד ארוך

    אז הנה שני דברים שאתה יותר טוב ממני
    כנראה בגלל זה יש לי 2 בנים אני לא מוכנה לבת

    ולגבי המשפחה גם אצל המשפחות היותר סו קולד נורמליות … כמונו (זוג + 2 )
    זה לא עובד
    לבעלי אין הורים (המחלה הארורה )
    וכששגיא היה יותר קטן
    בתשובה לההורים של אבא הוא ענה לגננת לאבא אין אמא ואבא רק לאמא יש

    אהבתי

  13. סיגל רוסו בניהו הגיב:

    דרור, הכנות שלך מרגשת. אין ספק שהבת שלך זכתה באבא שככה יודע להביע רגשות. וגם להרגיש אותם (-:
    חיבוקים לכם אפילו שאני לא מכירה אתכם.
    סיגל

    אהבתי

  14. רוני לזר הגיב:

    אתה משפחה נהדרת.
    את כל השאר כבר כתבו ואמרו.

    אהבתי

  15. לימור הגיב:

    מחבקת חזק חזק.

    אהבתי

  16. gatamar הגיב:

    אתה בונה לדר עולם ומלואו. שלא יהיה לך ספק.
    ומניפולציות רגשיות בגיל ארבע זה חלק מהשגרה…
    איתרע מזלכם ולבת שלך יש מניפולציה כואבת במיוחד…

    אהבתי

  17. ויוי הגיב:

    דרור שלום , מרגש כרגיל לקרוא את דבריך. מצטרת על אובדן אביך . מצמרר ששני אובדנים קרו לך ולדר , ועוד בסמיכות כזאת זה לזה. אינני יכולה לשער מה אתה מרגיש , ובוודאי לא מה דר כילדה מרגישה .

    אני רוצה לחדד מה שאמרו כאן לפני , מותר מדי פעם לחרוג מהגבולות / עקרונות / חוקי המשפחה . דווקא הגמישות מעידה שלא פתחנו איזה ספר בעמוד הגבולות , אלא אנו בני אדם עם יכולת לגמישות. יחד עם זה ,חוץ מהתגמשות שתלויה במצב באותו יום / רגע ..חשוב באופן עקרוני שדר לא תקבל "הנחות" בגבולות . כי אז היא תלמד שהייחודיות שלה , והכח שלה , נובע דווקא מהצער והכאב שבחייה , ולא מתוך האישיות הטבעית שלה שאיתה היא נולדה.

    ממילא בגיל יותר מבוגר היא תשאל את עצמה ::: האם הכאב הוא האישיות שלה , או האישיות שלה מכילה כאב גדול , ועוד הרבה דברים טובים אחרים .

    רציתי גם להגיד – שילד ראשון הוא הילד שעליו "מתאמנים " , וכל ילד ראשון , לא משנה אם במשפחה זו או אחרת , הוא ההתנסות הראשונה בהצבת גבולות , שבשבילי למשל זו אחת המטלות הכי קשות .

    וגם …כשאני מרגישה ומתחבטת עם רגשות אשם …מזכירים לי אחרים , שמשום מה – ברגע שנולדת ההורות , נולדים איתה גם רגשי האשם של ההורים . והספקות . איזה רובוטים היינו ללא הספקות ? ללא חיפוש הדרך ?

    ולסייפא , משהו ששמעתי באיזו הרצאה : כשהולכים על דרך בטבע , ויש מדרון בצידה של הדרך , איך מרגישים יותר בטוח ? עם או בלי גדר שתוחמת את השביל ? זו המקבילה לתיאור תחושת הביטחון שבאה לילד עם הגבולות. ואינני מתכוונת שהחיים הם כל הזמן ליד מדרון.

    לפי כתיבתך זה נראה שאני מספרת לך , מה שאתה כבר ממש יודע . לוקחת בהלוואה קרני שמש מהאביב שיבוא בקרוב , ומפזרת אותם עליכם .

    אהבתי

  18. BD הגיב:

    אני לא אוהבת את מה שכתבת. לדר יש אמא.ואין שום סיבה שבגן לא יזכירו שלדר יש משפחה רגילה. אבא, ואמא ודר. גם אם אמא לא אתנו, זה לא שעשית את דר עם תרומת ביצית.
    גם אנחנו לא משפחה "רגילה". ולשמחתי בגן של הילדה יש אמא חד הורית (הפריה) וגם הגננת עצמה עם ילדה מהפריה. כך שמראש הגישה מאוד שונה. ואם הגננת שלכם כ"כ רגישה למצב, אין שום סיבה "להעלים" את איריס מהמשפחה של דר.

    אהבתי

  19. לימור רשף (מתרגשת) הגיב:

    משתפת בשיר ששרה לי היום יערה
    משפחה היא אנשים

    ומשפחה היא אהבה,

    כן זוהי משפחתי,

    ישנם גדולים ויש קטנים וגם יש בינוניים,

    אבל שלי הכי הכי,

    כן שלי הכי הכי!!!" (מתוך קלטת ילדים של ברני).

    אהבתי

  20. הידרופילית הגיב:

    "אני מתייסר גם לגבי העובדה שזה מייסר אותי" – כל כך מזדהה איתך, ושלי רק בת חצי שנה. מתחילה להבין שרגשות אשם הם עסקת חבילה שבאה עם ההורות. זה וחרדה.

    אהבתי

  21. חגית הגיב:

    הרבה מחשבות עוררת בי עם הדיון על מה זו משפחה "נורמאלית" שדי כידוע אין דבר כזה :) אבל לעיתים נחמד לחשוב שיש זה מרגיע
    אבל 2 מחשבות עלו בי:
    מרגיש לי ואולי אני ממש טועה אבל שהצעקות "אני רוצה את אמא" הם מאד אותנטיות ובריאות, חלק מתהליך אבל בריא של ילד. נכון שהן מגיעות כאילו "כמניפולציה" כשרוצים משהו שכנראה היא יודעת שלא תתן. אבל ילדים מתאבלים בכל מיני דרכים, זה לא פשוט להם. בשונה ממבוגרים שיודעים לעזור לכאב עם הסבר רציונאלי פנימי לילדים אין זה, יש להם כאב פנימי שקשה להרגיע אותו, והצעקות נותנות לו לצאת, להשתחרר, הם מרגיעות משהו שם בפנים. במונחי תהליך אבל לא עבר הרבה זמן מאז שאיריס נפטרה ובטח כלום זמן מאז שאביך נפטר , יש שם כאב שאני משערת שטוב שהוא יוצא גם בצעקות כאלו….
    היא נשמעת ונקראת ילדה אסופה, חזקה, ונהדרת זה טוב גם "לצעוק" את הכאב ככה למרות שבטח לא פשוט לך לשמוע את זה…

    ואולי קשור לזה באיזשהו אופן עקיף שאיריס לא היתה שם על הלוח בתמונות, כאילו קצת לקחו לה אותה…אני מכירה את המצבים האלו ובאמת כל אחד מתאים לו משהו אחר, אבל לא בטוח שאתם משפחה של שניים, במובן אחד אתם שניים, אבל אתם גם שלושה ותמיד תהיו גם שלושה, וגם שניים ובעתיד גם יותר…. אצלנו השאירו תמיד גם את התמונה של מי שכבר לא נוכח איתנו פיזית אבל מאד נוכח בלב

    אהבתי

    • ה.י.א. הגיב:

      אני מאוד אוהבת את התגובה של חגית. ומסכימה איתה.
      אני חושבת שבהחלט יש מקום לצרף את איריס ללוח משפחה, אפילו אם היא לא נוכחת פיזית.
      היא הרי תמיד ולעולם, תהיה אמא של דר.

      אהבתי

  22. יעל הגיב:

    אני לא בטוחה שמישהו יכול להגדיר משפחה כ"נורמלית".
    אני לא בטוחה בכלל שיש דבר כזה "נורמלי" כשזה קשור במשפחה…

    תמשיך לגדל אותה כמו שאתה מבין.
    לי נראה שאתה עושה עבודה נפלאה :-)

    וקושי… הוא קיים גם ב… משפחה "נורמלית" ;-)

    תהיה מאושר.
    ככל שתוכל.
    גם כך היא תהיה.

    אהבתי

  23. ויוי הגיב:

    דרור שלום , הוספתי לך אתמול תגובה לפוסט "שגרת האבל" . למקרה שלא ראית הנה אני מדביקה שוב . אולי אין בו צורך כלל , כי באמת באינטואיציה ובאהבה , אתה נותן לדר מקום גם לחוש ולבטא אובדן וצער , וגם לחוש בשמחה את המשכיות החיים . כל הכבוד לך !

    כמה היא מרגשת כשהיא כותבת בטבעיות , שהדברים שהיא עושה , בהווה , עם אמא הם לבקר ולהניח מכתבים….מפעים ממש. ומרגש.

    ——-

    קוראים לו "השמיים של סבא", והוא מספר על ילד שמלווה את הסבא האהוב שלו ונפרד ממנו לתמיד. אבל למרות שזהו סיפור על מחלה ואובדן, מצליחה גילה רונאל – במקצועה תומכת לידה והמנהלת המקצועית של רשת "דיאדה" – לתאר בעדינות, ברגישות ובאופטימיות את אחת החוויות הקשות והבלתי נמנעות ביותר שכל אחד מאיתנו נתקל בה בשלב מסוים.

    האיורים המקסימים של המאיירת היפנית Nozomi Inoue מוסיפים לספר עוד מימד של בהירות, ומה שבעיקר אהבנו בו הוא הכנות הבלתי מתחסדת והמילים הברורות שבהן הוא משתמש כדי להסביר לילד – וגם למבוגר שקורא איתו את הספר – מה משמעותה של פרידה ומה נשאר איתנו לתמיד.

    "השמיים של סבא" מאת גילה רונאל (איורים: Nozomi Inoue, בהוצאת דיאדה) – 54.40 ש"ח (במקום 64 ש"ח) באתרי סטימצקי וצומת ספרים.

    ———-
    לימים של התמודדות ….ונחמה.

    אהבתי

  24. ליאור הגיב:

    "It's small, and it's broken, but still good. Yes, still good"
    (לילו וסטיץ')

    אמרו כבר לפני את בערך את כל מה שיש להגיד על גבולות, אז אני פשוט אצטרף. הפינה היחידה שנראה לי שווה להוסיף, היא שכדאי מדי פעם למצוא את הזמנים בהם היא כן מקבלת את ה"לא" הצורה בוגרת, ודווקא מתוך החיובי לפתוח את הדיון בכמה ולמה גבולות חשובים.

    ולמי שלא מזהה את הציטוט מלמעלה- לכו לראות את הסרט (עם או בלי ילדים, לא משנה). זה כל מה שאני מסוגל להגיד על יום המשפחה כרגע.

    אהבתי

  25. הסכם ממון הגיב:

    אני כל כך מזוהה עם מה שכתבת על יום המשפחה. זוכרת איך אני, בתור ילדה, וגם עולה חדשה, בת להורים גרושים שבקושי דיברה מילה הן עקב היותה נבוכה מעצם מצבה והן עקב קשיי השפה. כל הכבוד לך על אומץ לבך ללכת בדרכי הפמיניזם על אף מגרעותיה של ארצנו הפטריארכלית. מחזקת אותך ואת ילדך.

    אהבתי

  26. פינגבק: יום המשפחות המורכבות |

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s