למה לעשות ענין מכל דבר? שיעור בהיפוך מגדרי

 

דר מכינה עוגיות

תקציר הפרקים הקודמים: התנדבתי (ראשון!) להכין עוגיות למסיבת הסיום בגן, הגננת ביקשה ״בעדינות״ שאצרוב דיסקים להורים במקום לאפות עוגיות כי אמא אחרת התנדבה לאפות עוגיות ו״קשה להתחרות בעוגיות שלה״. אני התעצבנתי וראיתי בזה שימוש בסטריאוטיפים מגדריים, כאילו שלא מקובל שגבר יאפה עוגיות, ושכל מה שנותר לנו, הגברים, לעשות הוא לצרוב דיסקים, לסדר את המודם, הראוטר, להחליף מנורות, להדליק מדורה ולצאת לציד.

לאחר שפרסמתי את הפוסט הקודם, התחילו לזרום התגובות. היו הרבה תגובות תומכות ומחזקות, אפילו רוב התגובות היו כאלה. אבל חלק מהתגובות היו אחרות לגמרי, בעיקר לפוסט שעלה ב-ynet. הנה מדגם לא מייצג:

---

 

יאללה כבר, לך תמצא עבודה, טרחן..‏

(זה אתה בתודעה הפנימית שלך מרגיש שלכאן היו מכוונים הדברים?)
אולי באמת אמא של X אופה יותר טוב ממך? ואולי פשוט היו צריכים דחוף את עניין צריבת הדיסקים (כי בד"כ יש מספיק ממי שמביא אוכל) ?
סתם נודניק…

---

צא מהארון!

חביטל ‏(12.06.14 , נשלח מהאנדרואיד)
האב צריך לנצל את ההזדמנות ולצאת מהארון…

---

די נו, תנוח!
רונית ‏(12.06.14)
המייל שלה סביר לגמרי ואין להסיק ממנו את המסקנות שהסקת, חסר כל ביסוס. בטח שלא הייתי רצה ומפרסמת על זה כתבה. משכת את הקוראים עם כותרת סנסציונית ואז העלת תמונה של המייל המקורי שהוא סביר וכתוב בצורה נעימה ומכובדת?!… היא סה"כ אמרה שהאמא שהתנדבה מכינה עוגיות במומחיות רבה ("להתחרות בה יהיה קשה") ולכן מבחינתה העניין מכוסה והיא לא צריכה עוד מתנדבים/מתנדבות לעניין זה. צריבת דיסקים זה לא עבודה של גברים, זה פשוט המטלה היחידה שנותרה. במקרה כזה נותנים לאדם להנות מהספק. בקיצור, נראה כמו כתבה שנשלפה מהשרוול, סתם כי צריך לפרסם משהו.

---

קשקשן, היא לא אמרה לך , היא בסך הכל ביקשה אם זה בסדר
ריקי ‏(12.06.14)
מה הבעיה? רוצה לעזור או רוצה להכפיש? לא מתאים לך תגיד לה לא, מה הבעיה? בקשה כלכך יפה אפשר להגיד לה לא?

---

כמה חפירות – ניסתה לרמוז בעדינות שאותה אמא אופה טובה מאוד
יעל ‏(12.06.14)
די להיעלב מכל דבר.

---

נראה שבחרת להעלב, ולייחס לגננת דברים שלא בהכרח היו שם. (לת)
ריין ‏(12.06.14)

---

 

מהתגובות האלה למדתי את השיעור החשוב ביותר. למדתי איך נשים מרגישות כשהן מעזות להתלונן על שוביניזם או על הטרדה. ״תנוחי״, ״למה לעשות עניין מכל דבר״, ״זה בסך הכל בהומור״, ״יאללה, כולכן לסביות״, ״את בכלל לא הבנת את ההומור״, ״לא היתה כאן כוונה להעליב בכלל״, ״למה אתן בוחרות להיעלב מכל דבר״. הבנתי פתאום למה הקבוצה הזו בפייסבוק נקראת ״אני פמיניסטית וגם אין לי חוש הומור״.

רבים ניסו לשכנע אותי שבכלל לא הבנתי את הגננת, שהיא לא עשתה את זה בגלל הסטריאוטיפ המגדרי, אלא בגלל שהאמא האחרת היא באמת אופה מוכשרת, ואני בכלל ידוע כצורב מוצלח (מי בכלל צורב דיסקים היום?). בשבילי זה היה שיעור בהיפוך מגדרי. המגיבים, ובינהן גם מגיבות עשו לי ״הסגברה״ – הם והן הסבירו לי איך הייתי צריך להרגיש, איך הייתי צריך להגיב ולמה הגזמתי בתגובה שלי וברגשות שלי ולמה זה לא בסדר.

פתאום הרגשתי מה מרגישה אישה כשאומרים לה: ״מה את עושה ענין מכל דבר? הכל בהומור״.

איך אפשר לגרום לגבר להרגיש מה שאשה מרגישה? במהלך השנים האחרונות נעשו מספר נסיונות על ידי נשים ליצור סרטים שימחישו את ההיפוך המגדרי – להציג נשים שמטרידות גברים, באותה צורה שנשים חוות בדרך כלל הטרדה. אחת הדוגמאות האלה היא הסרט הקצר שיצרה הבמאית הצרפתיה אלאונור פוריה, בשם ״הרוב המדוכא״ (Oppressed Majority):

 

פוריה כתבה שהיא ביקשה להעביר לצופים את מה שהיא ונשים כמוה חוות במשך עשרות שנים במרחב הציבורי – הטרדות, הערות סקסיטיות והתייחסות משפילה, והיא עשתה זאת על ידי החלפת התפקידים – איך זה לחיות בעולם שבו הנשים מטרידות את הגברים ללא הפסקה? הסרט אכן עורר הדים רבים.

כתבה של הגרדיאן על סרטון דומה שיצרה Leah Green

אז הבנתן מה הלך כאן? אני התלוננתי שהגננת מתייחסת אלי בהתאם לסטריאוטיפ הגברי, והתגובות לפוסט היו בדיוק מה שנשים חוטפות כשהן מעזות להתלונן. קיבלתי שיעור כפול בסקסיזם, בכלל בלי להתכוון. שנים של קריאה של ואן דר גראף, שרון מייבסקי, אורית קמיר וצפי סער לא גרמו לי להגיע להבנה הזו. קראתי את הדברים, למדתי אותם אבל מעולם לא הרגשתי כמו שאשה מרגישה כשמתייחסים אליה באופן סקסיסטי.

איזה שיעור מאלף זה היה. עכשיו אני מבין למה אין לכן חוש הומור.

אסור לשתוק יותר.